אדם צריך בית

אחרי חמש שנים של מעבר בין דירות שכורות (שנתיים כרווק, ושלוש שנים כמשפחה), החלטנו לעשות את המעשה, וקנינו בית משלנו. רצינו להטיל עוגן, להתחייב למקום בו נרצה לחיות, לקבוע את מושבנו ולגדל את ילדינו. המצב של שכירות הוא בתחושה שלי ארעי, ורכישת דירה, כמו שריפת האוניות של קורטז בדרך להקמת אימפריה במקסיקו, קובעת עובדות בשטח של "אנחנו נשארים כאן".

מה שהנחה אותנו בבחירת הבית היה הקהילה והמיקום.

בנימינה התאימה לנו – יש בה קהילה דתית מגוונת צעירה, המיקום הוא בין המשפחות הגרעיניות שלי ושל אשתי, ובזכות הרכבת נגישות מצויינת לעבודה במרכז.

כנראה שסיבות אלה ואחרות התאימו לעוד משפחה או שתיים, והאמרת מחירי הנדל"ן לא פסחה גם על הדירות בבנימינה. הדרך להגשמת החלום – דירה משלנו – שמלווה בשנאת סיכון וחשש ממשכנתא עצומה, גרמה להחליט על ויתורים – וילה מקסימה עם חצר בשני מיליון ש"ח – מחוץ לתחום. התפשרנו על דירת ארבעה חדרים מקסימה בכחצי מהמחיר, מתוך מחשבה שגודלה יספק אותנו למספר שנים, עד להתרחבות המשפחה, אולי עד אז הבועה תתקרר קצת. (אנחנו לא באמת "בונים" על זה). בינתיים המשפחה התרחבה, והאתגר הוא לא לרכוש דברים לא נחוצים, ולהפטר מדברים שרק תופסים מקום, כדי לדחות את המעבר בכמה שאפשר ולהסתפק במה שיש. בדיעבד, יכול להיות שהיינו צריכים להיות יותר אמיצים, ולקחת את המשכנתא המקסימלית האפשרית כדי לחסוך את המעבר העתידי, אבל בינתיים אנחנו מסתדרים. אתגר נוסף הוא לא להסתכל על ה"דשא של השכן".

אני חושב שהפוסט הזה הוא במה טובה להמליץ על הבלוג "משכנתאמן" שמסביר באופן  ברור ובגובה העיניים כל מה שצריך לדעת על משכנתא, וגם עונה על שאלות הקוראים. לאחרונה יצא לי לשוחח עם חברים סופר חכמים, שאמרו שבהחלטה החשובה של לקיחת משכנתא הם מתכוונים לקחת יועץ שבפועל יחליט במקומם. לדעתי זו טעות. ראשית, זה לא כל כך מסובך. את מה שיש לדעת אפשר ללמוד תוך מספר שעות. שנית – את מה שהאדם הפשוט לא יכול לדעת – גם המומחים לא יודעים (מתי והאם הריבית תעלה? מתי והאם מחירי הדיור ירדו? בכמה יעלה המדד?). שלישית – ניהול המשכנתא זה לא רק החלטה חד פעמית של כמה לקחת בכל מסלול ולכמה שנים. במשך השנים צריך להיות עם אצבע על הדופק. לפעמים משתחרר סכום כסף שכדאי להחזיר כחלק מהמשכנתא. איך תחליטו מאיזה מסלול הכי כדאי לפרוע, אם לא תלמדו את הנושא כראוי? תתייעצו שוב עם יועץ? זה עלול להפוך לעסק יקר יותר. בנוסף – חשוב לדעת מתי כדאי למחזר משכנתא, ויש סיכוי שתרצו ל"שפר דיור" ולקנות דירה אחרת בעתיד.לכן – כדאי להבין בנושא ולא לסמוך על יועץ בלבד, ההחלטה החשובה הזו תלווה אותנו במשך זמן רב.

 

 

אוהב עצות

איזהו החכם? הלומד מכל אדם. (אבות, ד, א)
לא נולדתי הורה. במהלך הילדות שלי, לא שיחקתי במשחקים שמאמנים בטיפול (כמו שהתרבות שלנו מכוונת בנות לשחק בטיפול בבובות), אלא יותר בכיוון של לבנות ערים ולנהל קרבות במחשב. כשהפכתי לאב, הבנתי שאני צריך ללמוד, והרבה.
הדרך הארוכה והפשוטה ללמוד היא על ידי ניסוי וטעיה. ככה גילינו איזה חיתול אנחנו אוהבים וכמה צריך למתוח את הגומי של החיתול בשביל לסגור את החיתול ככה שהפיפי לא יברח אבל לא ישארו סימני חיתול על העור.
אפשרות נוספת – אנחנו חיים בעידן האינטרנט! אם אתה רוצה לדעת מישהו, כנראה יש על זה סרטון ביוטיוב, טור עם דעות והמלצות בYNET, שאלות ותשובות בפורומים וגם כמה פוסטים בנושא.
אבל האפשרות האהובה עלי – היא לקבל עצות.
בארבע השנים האחרונות, שחופפות (כמעט) לשנות ההורות שלי, זכיתי לעבוד עם הורים ואבות, של הורים לילדים בגילאים שונים.
"דאגה בלב איש ישחנה" (משלי, י"ב, כ"ה). בגמרא בסנהרדין מפרשים את הההמלצה לכך שאם לאדם יש דאגות, כדי לו לשוחח עם אחרים אודותם. בנקודות רבות במהלך הקריירה ההורית, יש מקרים של דאגות – איזה עגלה לקנות וכמה להשקיע בזה, מה הילד אוכל, מתי ואיך לגמול אותו, איפה ומתי הוא נרדם ולכמה זמן ולאיזה מסגרת כדאי לרשום את הילד כשצריך לחזור לעבודה. לדבר על הדאגות האלה בארוחות צהריים עם חברים מהעבודה, מאפשר לגלות שכמעט כל הבעיות הן "צרת רבים", ושימושי מכך – זו הזדמנות ללמוד מהניסיון וההמלצות של אחרים – ולקצר את המסלול של הניסוי והטעיה העצמאית. למשל – חבר שלי ערך מחקר השוואתי מקיף יתרונות וחסורונות של העגלות לפי שורה של מדדים, ואת כל הנתונים ריכז בקובץ אקסל. קיצור דרך משמעותי בתהליך הבחירה הלא כל-כך חשובה הזאת שגוזלת להורים צעירים יותר מדי משאבי זמן וכסף.

גם אנשים זרים בארצנו החמימה לא יחסכו מההורה עצות וההערות. בחוויה שלי – כולם, ללא יוצא מין הכלל, עושים את זה מתוך האהבה ודאגה. אז כשאיזה גברת נחמדה מעירה לי שהילדה לא לבושה מספיק כשאני מטייל איתה בחוץ – אני מודה לה, בודק את עצמי, ואם זה נראה לי הגיוני, אני מכסה אותה קצת יותר טוב. כזכור, הדרך שלי להיות ההורה המושלם עוד ארוכה ומפותלת. לפעמים ההערות אפילו מגיעות עם הצעות קונקרטיות לעזרה – "לתינוק שלך יש נזלת, הנה – קח מגבון לנקות אותו". איך אפשר לא להודות ולקחת את המגבון?

כשאני עם הילדים שלי, אני שמח להראות להם בדרך היעילה ביותר – דוגמא האישית – שזה לא בושה לקבל עזרה, לא בושה לבקש עזרה, וגם, כמובן – להציע עזרה כשצריך – ולכן גם אני לא מהסס לחלוק מניסיוני להורים אחרים, תוך השתדלות לעשות את זה בחיוך ובכוונה טובה.

ואולי בגלל שאני נראה גדול ומאיים, ההורים שאוהבים לתת "עילאיות ומתנשאות" מתייחסים אלי באופן יותר מנומס ונחמד? ואולי בגלל שאני אבא, הציפיות מראש לא גבוהות במיוחד? ואולי זה בעצם אני ההורה "העליאי והמתנשא"?
בכל מקרה, אפילו הביטלס אמרו – עם קצת עזרה, אני יכול…

גם הפוסט הזה הוא חלק מ"פרלמנט האבות":

הפוסט המסכם כאן

והפוסטים:

הבטוח – עומר להט: anything you can do I can do better
המהורהר – טל חן: נד נד
המקשיב – אילן שיינפלד: 7 פרגמנטים על הורות. ועוד אחד
הבוחן – גבריאל ויינמן: לי יש טיפה יותר ניסיון מלכם. טיפונת
המתנשא – אליסף יעקב: על הורים יותר טובים ועובדים סוציאלים
הבטוח – עומר להט: anything you can do I can do better
הקומיקאי – ינון רטיג: הערת שוליים

טיפ לשינה טובה: הפרדת כוחות

למרות מה שאני מנסה להציג ולהשיג רוב הזמן, אנחנו רחוקים משוויון בין המינים בהורות. חוץ מהסיבות הסביבתיות, החברתיות והנורמטיביות, שבחלקן אפשר וניתן לטפל – בעיקר באמצעות מודעות, המאבק חסר סיכוי (לעת עתה – המדע והטכנולוגיה עשויים להפתיע) בתחום הביולוגי.כיום, בדרך כלל, האם היא שנושאת את הצאצא ברחמה תשעה חודשים, והיא זו שיכולה להניק ולדאוג לתזונת התינוק בחודשיו הראשונים.

לפעמים, אני מרגיש מודר מחלק חשוב בגידול התינוק כיוון שאני חסר אונים מול הצורך הבסיסי של התזונה. כל עוד התינוק ניזון אך ורק מחלב-אם, ההתעוררויות שלו בלילה הן בדרך כלל כדי לאכול – התחום שבו אין לי איך לתרום. כתוצאה מכך – אני לא התעוררתי בשעות הלילה בחודשי החיים הראשונים של ילדי. עזרתי להרדים בלילות הקשים של ה"גזים", בדקתי שהם מכוסים לפני השינה, וקמתי בבוקר לטפל, אבל אשתי היקרה הייתה שומעת אותם בלילות ומייד עם הצפצוף הראשון, מתעוררת כדי להאכיל כל אחד מהם. בדרך כלל אני משלים את הפרטים בבוקר – "איך עבר הלילה? מתי התעוררת? הילדה חזרה לישון מהר?" וזאת למרות שהייתי נוכח בחדר שבו התרחשה כל הפעילות. לא שמעתי כלום. ישנתי יותר טוב מתינוק.

כל זאת לא מנע ממני להתערב בסידורי השינה המשפחתיים. בחודשים הראשונים, שכרנו עריסה, שאפשרה לרך הנולד לישון איתנו בחדר. היתרונות ברורים: תחושת הביטחון גדולה יותר כשהצאצא קרוב, לא צריך להסתובב בבית לצורך האכלה, אפשר לבצע את כל האכלת הלילה כמעט בלי לצאת מהמיטה.

הזווית האבהית היא – להזכיר שהסידור הזה הוא זמני. לא במקרה שכרנו דירה עם חדר נפרד לילדים. החדר מיועד לכך שהילד יישן בו, ויפה שעה אחת קודם. לשמחתי נחשפתי לעצה הזו בזכות הסביבה האבהית שהייתה לי בעבודה באותם ימים. אולי הפוסט הזה יעזור לאבות והורים אחרים. האב צריך להזכיר את יתרונות ההפרדה – התינוק יישן טוב יותר אם הוא לא יצטרך לשמוע את התזוזות ויש שיאמרו אף את הנחירות של אבא שלו. ההורים (ובעיקר האם) תישן טוב יותר אם לא ישמעו כל פעיה אקראית מתוך חלום של הצאצא. אז למרות הנוחות, ולמרות המעורבות המוגבלת של האב בשעות הליל, כדאי לאב לקדם את העברת הילד למיטה שלו בחדר שלו.

הדרך לשינה של לילה שלם, תתקצר עם הוצאת התינוק מחדר ההורים. בסופו של דבר, אצלנו בבית – עם שני הילדים, המעבר התבצע בהצלחה בסביבות גיל שלושה חודשים.

כמו בסיפור על הרב, העז והבית הקטן, חדר השינה נהיה מרווח מאי פעם כשמוציאים את העריסה ממנו. וגם תחושת הפרטיות נעימה יותר…

ולא צריך לדאוג – אם התינוקת תרצה לאכול – נשמע אותה. תודה לאל – היא מכירה את הסימן המוסכם. ובמקרה הגרוע ביותר – את הגלגל הזה אפשר להחזיר לאחור – אז כדאי לנסות.

"למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?"

הפוסט הזה נכתב על סמך ניסיוני האישי בלבד. אני מודע לכך שנושא "השינה המשותפת" של הורים וילדים נתון למחלוקות רבות. אני לא מנסה לשנות את דעתו של מי שמשוכנע בדרך אחרת, אלא לעודד את מי שמחכה "לזמן הנכון" להעברת הילד לחדרו, לנסות זאת בהקדם. תעשו מה שטוב לכם!

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, הקליקו כאן

כל הפוסטים של השבוע (הכניסה באחריות הקורא בלבד):

טל חן – זמן לישון.
ינון רטיג – שיעור בצניעות.
גיא רוה – שינה.
אילן שיינפלד – שלושה גברים במיטה אחת.
עומר להט – הכבש השישה עשר – 16 טיפים והגיגים על שנת ילדים

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

אבאל'ה, נולד לך בן או בת? מזל טוב! תחזור מהר לעבודה!

המעסיקים שלי נתנו לי יומיים של חופשה על חשבונם במקרה של לידה. זה מאוד נדיב מצידם, בהתחשב בעובדה שלפי החוק הם ממש לא חייבים (החוק מדבר על ימי מחלה, 24 שעות לאחר הלידה). למזלי אני עוסק בתחום מבוקש ובעל תנאי העסקה טובים.
בלידה הראשונה, אני מתבייש לומר שהכנסתי את הלפ-טופ של העבודה לחדר הלידה. לא ברור לי מה חשבתי לעצמי. זמן הלידה צריך להיות כמו יום שבת. שיתהפך העולם, אם זה לא עניין של חיים ומוות – העבודה יכולה לחכות. אין צורך לומר שחזרתי לעבוד יום לאחר הלידה, ולקחתי את ימי החופש יום לפני השחרור (כדי לאסוף את כל הקניות וההזמנות) וביום השחרור מבית החולים. למחרת – ביום הראשון שלנו כמשפחה בבית – חזרתי לעבוד.
בלידה השניה הייתי קצת יותר שפוי, והחלטתי לנסות על בשרי את חוק "חופשת הלידה הקצרה לאבות" החדש, למרות שהוא עוד לא אושר, לפיו במשך שמונה ימים אחרי הלידה האב יכול להשאר בבית על חשבון ימי מחלה או ימי חופשה.
ההיגיון – אם אשתי מתאוששת ומאושפזת בבית חולים, ויש לי עוד בן בבית שצריך לשלוח לגן, להוציא מהגן, לדאוג ולטפל בו – זה לא הזמן ליום העבודה של התשע וחצי שעות ועוד שעתיים נסיעה. זה בדיוק הזמן ל"מחלת בת-זוג". מי יטפל באשתי? מי יטפל בילד? אנחנו כבר לא גרים ב"חמולה משפחתית", וההורים שלנו, הסבתות והסבים של הילדים שלנו עובדים במשרה מלאה. נשארתי בבית שבוע אחרי הלידה. החצי הראשון היה כרוך בהרבה התרוצציות וסידורים – ג'אגלינג בין בית החולים, הבית, והקניות האחרונות, אבל החצי השני היה מבחינתי חוויה ממש טובה.
כיוון שאנחנו גרים בקהילה עם הרבה זוגות צעירים (רובם רחוקים מההורים), התגבש מנהג יפה של בישול ארוחות למשפחות שאחרי לידה, כך שכל יום הגיעו לבקר אותנו חברים עמוסים בפינוקים קולינריים – גם זכרנו שיש עולם בחוץ, גם הרגשנו מחובקים, וגם העול של הכנת האוכל ירד מהראש.
במשך הזמן הזה, עברתי על סרטונים ביוטיוב כדי להזכר "איך רוחצים ייצור כל-כך קטן", ו"איך מחליפים לתינוקת חיתול". היום לא צריך להתבייש. בעידן שלנו, כל הידע זמין בלחיצת כפתור.
אז בבבית, כשאשתי הייתה בשלבי התאוששות ואחראית על האכלת הרכה הנולדת, אני לקחתי אחריות על הרחצה, ההחלפות וההרדמות. זה הרגיש כל כך טוב. הייתי שם, מעורב במאה אחוז, שם לב לכל דבר. ידעתי איפה נמצא כל דבר, למדנו ביחד את סדר היום והשיגרה, קראתי את המדריכים להורים. הרגשתי שאני מבין את התינוקת, כמו שהורה צריך להיות.
המשבר היה בחזרה לעבודה, אחרי שבוע. הרגשתי שאני משאיר את אשתי לבד במערכה, ועזבתי את המקום שבאמת רציתי להיות בו. התחושה הקשה ביותר הייתה בשעות הערב, כשחזרתי הבייתה, שאיבדתי את הקצב של הבית ושל התינוקת. כבר הייתי פחות בטוח בעצמי – איך ומתי לרחוץ, מה להלביש ואיפה זה נמצא, ולמה היא בוכה? איך אני מרדים אותה? הרגשתי שהתינוקת כבר "התרגלה" לאמא שלה, ואני כבר מחוץ לסדר יום. האמת – עד היום אני מרגיש כך לפעמים. אני לא יודע מה עבר על הילדים שלי במשך כל היום – ואני נוחת פתאום בבית לזמן קצר – מעט מדי ומאוחר מדי. עם הבן הבכור התרגלנו למצב הזה, אבל עם הקטנה אני מרגיש לפעמים לא בעניינים.
אני חושב שהמצב הזה, התחושה של להיות Outsider בבית שלך עם המשפחה שלך, היא שגורמת לחלק המהאבות דווקא להתרחק, ולשקוע בשעות רבות יותר בעבודה, כאילו מתוך דאגה לעול הפרנסה על המשפחה שגדלה. כך שהריחוק גורם למעגל קסמים שהולך ומחמיר.
המצב הנוכחי צריך להשתנות.
לתת חופשה לידה רק לאמהות, ולהתנות את הסכמתן וויתורן על החופשה כדי שגם האב יהנה מחופשת לידה – כפי שאומר החוק הקיים – זה לא שוויוני, וזה שם את ההורות של האב במקום נמוך בהרבה. הדרך הנכונה, כמו במדינות רבות, צריכה להיות שחופשת הלידה לאב תהיה עצמאית ובלתי תלויה בחופשה של האם. גם אם ילד יזכה לכמה שבועות של שני הורים בבית, המשק לא יקרוס.
הצעת החוק שמונחת כרגע על שולחן הדיונים, ביוזמת ח"כ תמר זנדברג (מרצ) מרגיזה אותי.
לפי הצעת החוק, אחרי הלידה, בן הזוג של היולדת יהיה זכאי לחמישה ימי מחלה (כלומר – על חשבון המעסיק, שבפועל עלול לשלם רק על שלושה ימים מתוכם – כיוון שעל יום מחלה ראשון אין תשלום, ועל הימים השני והשלישי משלמים רק חצי שכר), ועוד שלושה ימים על חשבון החופשה השנתית של העובד.
למה רק שמונה ימים? למה על חשבון ימי החופש? למה על "חשבון" ימי המחלה שהמעסיקים מעדיפים שלא לתת בכמויות מסחריות אלא רק למי שצריך "באמת"?
הפשרה שאליה הגיע היוזם המקורי של החוק (אורי אריאל – הבית היהודי) עם אנשי האוצר – פושרת מדי לטעמי.
לדעתי, מי שצריך לממן את חופשת הלידה לאב הוא מי שמממן את חופשת הלידה לאם!
גם אבות משלמים ביטוח לאומי, וגם אבות צריכים ורוצים להיות מעורבים בגידול ובהסתגלות לילד החדש. אני מבין שהאוצר לא רוצה לממן זאת. אני יודע שהביטוח הלאומי לא במצב מזהיר. אבל ערכים כמו הורות, אבהות ושוויון – עולים כסף.
אני מבין את יו"ר ועדת העבודה, ח"כ חיים כץ (ליכוד), שהחליט לקבור בפועל את הצעת החוק במתכונתה הנוכחית, ולא להביא אותה להצבעה בועדה – מה שמהווה תנאי לקראת הצבעה שניה ושלישית ולאישור החוק, עד להבאת הסכמה מהמעסיקים – דבר שלא יקרה לעולם. תוכלו לקרוא את הפרוטוקול של פגישת הועדה המדוברת באתר כנסת פתוחה – וגם להאיר ולהגיב.
בשביל להשתמש בימי מחלה – אני לא צריך חוק. אני צריך להביא פתק מבית החולים שאשתי מתאוששת מלידה, ואני עוזר לה בפעולות יומיומיות. בשביל לנצל את ימי החופש שלי – אני רק צריך בוס שהוא בן אדם, ומבין שאחרי הלידה – המקום של האב הוא עם המשפחה שלו.
הממשלה מנסה לעשות כאן הון פוליטי, מבלי לשלם את המחיר האמיתי שלו.
האם הפלסטר המוצע בהצעת החוק כפי שהיא מנוסחת כיום יעזור לתקן את העיוות באיזון בין המשפחה לעבודה בחברה הישראלית? האם החוק הזה מקדם אותנו לעבר שיוויון או מנציח פערים בשילוב עבודה והורות בין אבות לאמהות? כשאמהות מקבלות תשלום מלא במשך 14 שבועות, החל מהיום הראשון, על חשבון הביטוח הלאומי, אבות יקבלו 3 ימים בלבד על חשבון המעסיק שלהם (על יומיים מתוך ימי המחלה אין תשלום לפי החוק, וימי החופשה הם על חשבון העובד).
בהנחה שמשרד האוצר והביטוח הלאומי לא יסכימו לממן מספר ימי חופשה גם לבן הזוג של היולדת, אני מציע הצעה שתעורר בוודאי תגובות מבקרות – אך לדעתי היא הוגנת, וממחישה את חוסר האיזון.
את שלושת ימי השכר שהמעסיקים לפי ההצעה צריכים לממן כחלק מחופשת הלידה הקצרה, צריך לממן הביטוח הלאומי. כדי לתקצב זאת, תקוצר חופשת הלידה של האמהות מ14 שבועות ל13 שבועות וחצי.
הנשים לא ייפגעו מכך באופן משמעותי. מדובר על כשלושה אחוזים מהחופשה שלהן. ויש להן זכות להאריך את החופשה ללא תשלום. אני יודע שכל יום עם התינוק בבית הוא חשוב – אבל גם לאבא.

 —

הפוסט הוא חלק מפרויקט פרלמנט האבות – הפוסט המסכם נמצא כאן.

כל הפוסטים של השבוע:

אומנות השיכנוע

אני לא משקר לילדים שלי.
ההעדפה שלי להימנע משקרים היא אידיאולגית, ונובעת מהחשיבות של הדוגמא האישית. אני לא רוצה שהילד יראה בשקר אופציה בתקשורת ביננו. אני רוצה לשמור על תקשורת כנה ופתוחה וירגיש שהוא תמיד יכול לסמוך על מה שאני אומר.
הפיסקה הקודמת היא שקר. האמת היא – אני ממש גרוע בלספר שקרים, לצערי. אין לי את היכולת, טכנית. וחבל.
חלק גדול מהתפקיד של הורה הוא ההנהגה וההובלה. במילים פשוטות, לגרום לילדים לעשות מה שאתה חושב שהם צריכים לעשות. חלק מהדרכים להשיג את המטרה הזאת, הן להסביר, לשכנע ולשווק. למעשה ההורה הוא איש פרסום עם קהל יעד מצומצם ונמוך, וכמו בפרסום, לפעמים הצגת האמת היא לא האסטרטגיה המנצחת.
דוגמא מהבוקר. כמו בכל בוקר. הילד בוחר בגדים.
הבחירות הפעם: פוטר שגדול עליו בשתי מידות ומכנסיים קצרות וקייציות. בחירה שעוברת את גבול הטעם הטוב. המשימה: לשכנע אותו לשנות את הבחירה – למשהו קצת יותר מתאים בגודל ולעונה.
האמצעי: פניה אל ההיגיון.
אב: "בן, הפוטר הזה גדול עליך."
בן: "אבא, בא נמדוד ונבדוק."
אב: "אבל זה ממש גדול, הנה תראה" (מנסה להמנע מיצירת תקדים של לבישת הבגד הגדול מדי)
בן: "בא נמדוד ונבדוק…"
אב: "טוב, בא נמדוד".
הבן לובש את החולצה שבאופן לא כל כך מפתיע, גדולה עליו בשתי מידות.
האב פורץ בצחוק – "תראה, זה ממש לא מתאים, זה ממש גדול עליך, בא תבחר משהו אחר"
הבן, מצטרף לצחוק – "כן, זה גדול, אבל אפשר לקפל את השרוולים…"
האב: "לא, לא, זה כמו שמלה עליך, תוריד בבקשה!"
הבן: "טוב".
ואז מלאכת שכנוע דומה בעבור המכנסיים. ככה מתעייפים עוד לפני שיוצאים מהבית – וזה במקרה הטוב שלא הגענו לבכי וצעקות.

בהרבה מקרים, אסטרגטיה הרבה יותר טובה תהיה לתת תירוץ מנצח, "נוק-אאוט", שיפסיק את הדיון.

למשל, סיפור שסיפרה לי אשתי היקרה: "אנחנו כבר באוטו בדרך לגן, והילד נזכר שהוא בעצם רוצה ללבוש את הג'קט השחור ולא את הג'קט הצבעוני שכבר עליו". חזרה הבייתה בשלב הזה לא באה בחשבון. אנחנו כבר כל כך קרובים… תשובת המחץ של האם – "אבל בן, הג'קט השחור בכביסה!" הבן: "אה, טוב". ואפשר לנסוע לגן. ללא ספק, זהו "שקר לבן". שום נזק לא נגרם לאף אחד, אם אני הייתי במצב הזה, לא הייתי מצליח לתת תשובה מבריקה כמו של אשתי, והייתי מסתבך בעוד ויכוח חסר תוחלת.

בשביל לשקר טוב לילדים שלך, צריך הרבה יצירתיות, הומור ואינטלגנציה. כנראה שאני אשאר עם הדרך הארוכה והישרה.

והנה כל השקרים של פרלמנט האבות:

הפוסט המסכם עם מיטב השקרים שכל הורה צריך להכיר.

רוצים לקבל בכל שבוע את הפוסטים הטובים ביותר של הקבוצה, ישירות למייל, במייל אחד מרוכז? הרשמו לניוזלטר שלנו!

Hangouts vs whatsapp

wahtsapp נגד hangouts
אם אתם כמו רוב האנשים שמסביבי, כנראה שגם אתם חברים בהרבה קבוצות של Whatsapp ומשתמשים באפליקציה הזו המון. אני רוצה להציע לכם לבחון חלופה לא פחות טובה: Google Hangouts.
אז איזו אפליקציה עדיפה לשליחת מסרים מידיים אישיים וקבוצתיים?
השורה התחתונה – עדיף להשתמש בgoogle hangouts. התמיכה במכשירים שאינם טלפונים – למשל מחשבים וטאבלטים, היא התכונה המנצחת.
למה זה חשוב?
  1. לאמא שלי עדיין אין סמארטפון (הוא בדרך) וזה לא הגיוני שדווקא היא תפספס את התמונות של הנכדים. מצד שני – היא כמעט כל היום מקוונת ונמצאת בgmail שלה, כך שהיא כבר זמינה בhangouts.
  2. כשאנחנו מאכילים את התינוקת אנחנו נעזרים בiPad להעביר את הזמן. הרבה פעמים הטלפון לא בהישג יד.ככה שבזמן הזה הזמינות של hangouts מנצחת (רק להודעות הדחופות כמובן).
  3. לפעמים שולחים לינקים בהודעה מיידית. יש מקומות שיותר נוח לגלוש בהם מהמחשב, ולכן עדיף שהקישורים יהיו נגישים גם במחשב.
  4. כל הטקסט של כל השיחות נשמר וניתן לחיפוש גם דרך המחשב בhangouts.
  5. אם אתה במשרד, נגמרה הסוללה בטלפון, שכחת את המטען בבית – אתה עדיין מקושר דרך המחשב לכל הקבוצות.

הבנתם את הרעיון…

עכשיו רק נשאר לשכנע את כל העולם לעבור לאפליקציה חדשה ולפתוח חשבון בגוגל.

ביקורת משחק – Webbee

כשהילד היה בן שנה, החלטתי שכדאי להזיז אותו קצת מהצפייה הפסיבית במסך הגדול (אצלנו בבית זה המסך של המחשב) ולתת לו קצת חוויות אינטראקטיביות ממוחשבות. באותה תקופה החלו בפרסום של Webee, המקלדת לילדים, שנראתה לי מבטיחה, אז הודעתי לסבא ולסבתא מה המתנה שהם יביאו ליום ההולדת הראשון.

מקלדת Webee. צילום: יח"צ

מקלדת Webee. צילום: מתוך האתר

הסיבה שבגללה התלהבתי היא שבניגוד למשחקי מחשב אחרים לפעוטות שהכרתי, שכללו מקלדת מיוחדת ויקרה המותאמת למשחק אחד בלבד או למספר מועט של משחקים (למשל קומפי), ונמאסו מהר, Webee הבטיחה אפשרויות לא מוגבלות. המקלדת שעלתה כ-200 ש"ח (עם חבילת משחקים ראשונית), כוללת ארבעה כפתורים צבעוניים וגדולים שמאפשרים לילד להגיב למתרחש על המסך בהתאם למשחק שיירכש מחנות האפליקציות (כמו שאנחנו מכירים מהסמארטפונים). המשחקים מותאמים לילדים מגיל שנה עד חמש, וכל משחק עולה בסביבות חמישה שקלים. Webee הוא השקעה לטווח ארוך – כשיימאס משחק אחד, נקנה אחר מתאים יותר – בעלות סבירה.

בחוויה האישית, ארבעת הכפתורים הזכירו לי את טומי טיצ'ר, משחק אלקטרוני ששיחקתי בו כילד, בו מחליפים חוברות המכילות חידות, והילד בוחר את הכפתור המתאים לתשובה הנכונה. הרעיון המשותף לשני המשחקים הוא – אפשר לפתח כל משחק שהתגובה הנדרשת אליו היא לחיצה על אחד מבין ארבעה כפתורים. חלק מהמשחקים באמת דומים: מצא את יוצא הדופן, התאם גדול לקטן, התאמת צבעים וצורות וכדומה.

tommy

נוסטלגיה: Tomy teacher

כנראה שהציפיות היו גדולות מדי. הילד בן השנה לא הסתדר לבד עם המקלדת. במהלך ההתייעצויות עם שירות הלקוחות של המוצר, הם העלו את הטענה שהם עשו את הכפתורים "קשים" משיקולים ארגונומיים והתפתחותיים, ויכול להיות שייקח לילד, שרגיל לממשקי מגע מהאייפד, זמן להתרגל. אז במשך כמה חודשים אני לחצתי על הכפתורים בשבילו, והאמת היא שגם אני התאמצתי יותר מדי. כשראיתי את הפרסומות ביוטיוב, שעלו בהמשך, הבנתי שכנראה משהו לא בסדר, והלחיצה אמורה להיות פשוטה וקלה. הפעם הייתי קצת יותר נחוש אל מול שירות הלקוחות וזכיתי להחלפה של המקלדת. המקלדת החדשה והמתפקדת פתחה אפשרות קוסמת – הילד הסתדר לבד עם המשחקים!

מהר מאוד זכינו לדקות ארוכות של שקט – הילד עבר ממשחק למשחק, בתוך הסביבה המוגנת – כיוון שהוא עדיין לא שולט בעכבר, אין חשש שהוא יגלוש למקומות לא רצויים. ההסבר לכל משחק הוא מאוד ברור ומובן לילד.

המשחקים עצמם פשוטים ומגוונים – משחקי צביעה, חידות על בעלי חיים (מי האמא של הגור? איפה גרה החיה?), גדול/קטן, מהירות תגובה ("הך בפטיש", "משחק הכסאות"), הבנת הנשמע (למשל – סיפור סינדרלה) ועוד הרבה.
עבור כל משחק שעדיין לא נרכש הילד יכול לראות קליפ קצר, ואז לקרוא למבוגר ששולט בעכבר ובכרטיס האשראי כדי לקנות משחק נוסף.

טכנית, המקלדת מתחברת ליציאת USB, וכוללת כבל מאריך – הכבל המקורי מתאים למחשבים ניידים ולכן הוא קצר מאוד. המקשים הצבעוניים והגדולים ממופים למקשי אותיות רגילות במקלדת, כך שלחיצה על אחד מארבעת המקשים שולחת אל המחשב מידע על מקש רגיל במקלדת. זה מאפשר להשתמש במקלדת של webee גם בלי חיבור באמצעות הנחת הכפתורים על המקלדת הרגילה. אבות או אמהות גיקיים במיוחד יכולים לנצל את הממשק הפשוט הזה כדי לפתח משחקים בעצמם. אני פיתחתי בקלות אתר שמאפשר לילד לדלג בין השירים ברשימת ההשמעה החביבה עליו ביוטיוב באמצעות כפתורי המקלדת של webee.

השורה התחתונה: אחלה משחק לילדים שמגלים את המחשב. נקווה שמשחקים חדשים ימשיכו להיות מפותחים, וגם שיפתחו את האפשרות למפתחים חיצוניים לפתח משחקים למקלדת, כדי לשמור על גיוון ועניין.