המעסיקים שלי נתנו לי יומיים של חופשה על חשבונם במקרה של לידה. זה מאוד נדיב מצידם, בהתחשב בעובדה שלפי החוק הם ממש לא חייבים (החוק מדבר על ימי מחלה, 24 שעות לאחר הלידה). למזלי אני עוסק בתחום מבוקש ובעל תנאי העסקה טובים.
בלידה הראשונה, אני מתבייש לומר שהכנסתי את הלפ-טופ של העבודה לחדר הלידה. לא ברור לי מה חשבתי לעצמי. זמן הלידה צריך להיות כמו יום שבת. שיתהפך העולם, אם זה לא עניין של חיים ומוות – העבודה יכולה לחכות. אין צורך לומר שחזרתי לעבוד יום לאחר הלידה, ולקחתי את ימי החופש יום לפני השחרור (כדי לאסוף את כל הקניות וההזמנות) וביום השחרור מבית החולים. למחרת – ביום הראשון שלנו כמשפחה בבית – חזרתי לעבוד.
בלידה השניה הייתי קצת יותר שפוי, והחלטתי לנסות על בשרי את חוק "חופשת הלידה הקצרה לאבות" החדש, למרות שהוא עוד לא אושר, לפיו במשך שמונה ימים אחרי הלידה האב יכול להשאר בבית על חשבון ימי מחלה או ימי חופשה.
ההיגיון – אם אשתי מתאוששת ומאושפזת בבית חולים, ויש לי עוד בן בבית שצריך לשלוח לגן, להוציא מהגן, לדאוג ולטפל בו – זה לא הזמן ליום העבודה של התשע וחצי שעות ועוד שעתיים נסיעה. זה בדיוק הזמן ל"מחלת בת-זוג". מי יטפל באשתי? מי יטפל בילד? אנחנו כבר לא גרים ב"חמולה משפחתית", וההורים שלנו, הסבתות והסבים של הילדים שלנו עובדים במשרה מלאה. נשארתי בבית שבוע אחרי הלידה. החצי הראשון היה כרוך בהרבה התרוצציות וסידורים – ג'אגלינג בין בית החולים, הבית, והקניות האחרונות, אבל החצי השני היה מבחינתי חוויה ממש טובה.
כיוון שאנחנו גרים בקהילה עם הרבה זוגות צעירים (רובם רחוקים מההורים), התגבש מנהג יפה של בישול ארוחות למשפחות שאחרי לידה, כך שכל יום הגיעו לבקר אותנו חברים עמוסים בפינוקים קולינריים – גם זכרנו שיש עולם בחוץ, גם הרגשנו מחובקים, וגם העול של הכנת האוכל ירד מהראש.
במשך הזמן הזה, עברתי על סרטונים ביוטיוב כדי להזכר "איך רוחצים ייצור כל-כך קטן", ו"איך מחליפים לתינוקת חיתול". היום לא צריך להתבייש. בעידן שלנו, כל הידע זמין בלחיצת כפתור.
אז בבבית, כשאשתי הייתה בשלבי התאוששות ואחראית על האכלת הרכה הנולדת, אני לקחתי אחריות על הרחצה, ההחלפות וההרדמות. זה הרגיש כל כך טוב. הייתי שם, מעורב במאה אחוז, שם לב לכל דבר. ידעתי איפה נמצא כל דבר, למדנו ביחד את סדר היום והשיגרה, קראתי את המדריכים להורים. הרגשתי שאני מבין את התינוקת, כמו שהורה צריך להיות.
המשבר היה בחזרה לעבודה, אחרי שבוע. הרגשתי שאני משאיר את אשתי לבד במערכה, ועזבתי את המקום שבאמת רציתי להיות בו. התחושה הקשה ביותר הייתה בשעות הערב, כשחזרתי הבייתה, שאיבדתי את הקצב של הבית ושל התינוקת. כבר הייתי פחות בטוח בעצמי – איך ומתי לרחוץ, מה להלביש ואיפה זה נמצא, ולמה היא בוכה? איך אני מרדים אותה? הרגשתי שהתינוקת כבר "התרגלה" לאמא שלה, ואני כבר מחוץ לסדר יום. האמת – עד היום אני מרגיש כך לפעמים. אני לא יודע מה עבר על הילדים שלי במשך כל היום – ואני נוחת פתאום בבית לזמן קצר – מעט מדי ומאוחר מדי. עם הבן הבכור התרגלנו למצב הזה, אבל עם הקטנה אני מרגיש לפעמים לא בעניינים.
אני חושב שהמצב הזה, התחושה של להיות Outsider בבית שלך עם המשפחה שלך, היא שגורמת לחלק המהאבות דווקא להתרחק, ולשקוע בשעות רבות יותר בעבודה, כאילו מתוך דאגה לעול הפרנסה על המשפחה שגדלה. כך שהריחוק גורם למעגל קסמים שהולך ומחמיר.
המצב הנוכחי צריך להשתנות.
לתת חופשה לידה רק לאמהות, ולהתנות את הסכמתן וויתורן על החופשה כדי שגם האב יהנה מחופשת לידה – כפי שאומר החוק הקיים – זה לא שוויוני, וזה שם את ההורות של האב במקום נמוך בהרבה. הדרך הנכונה, כמו במדינות רבות, צריכה להיות שחופשת הלידה לאב תהיה עצמאית ובלתי תלויה בחופשה של האם. גם אם ילד יזכה לכמה שבועות של שני הורים בבית, המשק לא יקרוס.
הצעת החוק שמונחת כרגע על שולחן הדיונים, ביוזמת ח"כ תמר זנדברג (מרצ) מרגיזה אותי.
לפי הצעת החוק, אחרי הלידה, בן הזוג של היולדת יהיה זכאי לחמישה ימי מחלה (כלומר – על חשבון המעסיק, שבפועל עלול לשלם רק על שלושה ימים מתוכם – כיוון שעל יום מחלה ראשון אין תשלום, ועל הימים השני והשלישי משלמים רק חצי שכר), ועוד שלושה ימים על חשבון החופשה השנתית של העובד.
למה רק שמונה ימים? למה על חשבון ימי החופש? למה על "חשבון" ימי המחלה שהמעסיקים מעדיפים שלא לתת בכמויות מסחריות אלא רק למי שצריך "באמת"?
הפשרה שאליה הגיע היוזם המקורי של החוק (אורי אריאל – הבית היהודי) עם אנשי האוצר – פושרת מדי לטעמי.
לדעתי, מי שצריך לממן את חופשת הלידה לאב הוא מי שמממן את חופשת הלידה לאם!
גם אבות משלמים ביטוח לאומי, וגם אבות צריכים ורוצים להיות מעורבים בגידול ובהסתגלות לילד החדש. אני מבין שהאוצר לא רוצה לממן זאת. אני יודע שהביטוח הלאומי לא במצב מזהיר. אבל ערכים כמו הורות, אבהות ושוויון – עולים כסף.
אני מבין את יו"ר ועדת העבודה, ח"כ חיים כץ (ליכוד), שהחליט לקבור בפועל את הצעת החוק במתכונתה הנוכחית, ולא להביא אותה להצבעה בועדה – מה שמהווה תנאי לקראת הצבעה שניה ושלישית ולאישור החוק, עד להבאת הסכמה מהמעסיקים – דבר שלא יקרה לעולם. תוכלו לקרוא את
הפרוטוקול של פגישת הועדה המדוברת באתר כנסת פתוחה – וגם להאיר ולהגיב.
בשביל להשתמש בימי מחלה – אני לא צריך חוק. אני צריך להביא פתק מבית החולים שאשתי מתאוששת מלידה, ואני עוזר לה בפעולות יומיומיות. בשביל לנצל את ימי החופש שלי – אני רק צריך בוס שהוא בן אדם, ומבין שאחרי הלידה – המקום של האב הוא עם המשפחה שלו.
הממשלה מנסה לעשות כאן הון פוליטי, מבלי לשלם את המחיר האמיתי שלו.
האם הפלסטר המוצע בהצעת החוק כפי שהיא מנוסחת כיום יעזור לתקן את העיוות באיזון בין המשפחה לעבודה בחברה הישראלית? האם החוק הזה מקדם אותנו לעבר שיוויון או מנציח פערים בשילוב עבודה והורות בין אבות לאמהות? כשאמהות מקבלות תשלום מלא במשך 14 שבועות, החל מהיום הראשון, על חשבון הביטוח הלאומי, אבות יקבלו 3 ימים בלבד על חשבון המעסיק שלהם (על יומיים מתוך ימי המחלה אין תשלום לפי החוק, וימי החופשה הם על חשבון העובד).
בהנחה שמשרד האוצר והביטוח הלאומי לא יסכימו לממן מספר ימי חופשה גם לבן הזוג של היולדת, אני מציע הצעה שתעורר בוודאי תגובות מבקרות – אך לדעתי היא הוגנת, וממחישה את חוסר האיזון.
את שלושת ימי השכר שהמעסיקים לפי ההצעה צריכים לממן כחלק מחופשת הלידה הקצרה, צריך לממן הביטוח הלאומי. כדי לתקצב זאת, תקוצר חופשת הלידה של האמהות מ14 שבועות ל13 שבועות וחצי.
הנשים לא ייפגעו מכך באופן משמעותי. מדובר על כשלושה אחוזים מהחופשה שלהן. ויש להן זכות להאריך את החופשה ללא תשלום. אני יודע שכל יום עם התינוק בבית הוא חשוב – אבל גם לאבא.
—
הפוסט הוא חלק מפרויקט פרלמנט האבות – הפוסט המסכם נמצא כאן.
אבא סבבה 