אוהב עצות

איזהו החכם? הלומד מכל אדם. (אבות, ד, א)
לא נולדתי הורה. במהלך הילדות שלי, לא שיחקתי במשחקים שמאמנים בטיפול (כמו שהתרבות שלנו מכוונת בנות לשחק בטיפול בבובות), אלא יותר בכיוון של לבנות ערים ולנהל קרבות במחשב. כשהפכתי לאב, הבנתי שאני צריך ללמוד, והרבה.
הדרך הארוכה והפשוטה ללמוד היא על ידי ניסוי וטעיה. ככה גילינו איזה חיתול אנחנו אוהבים וכמה צריך למתוח את הגומי של החיתול בשביל לסגור את החיתול ככה שהפיפי לא יברח אבל לא ישארו סימני חיתול על העור.
אפשרות נוספת – אנחנו חיים בעידן האינטרנט! אם אתה רוצה לדעת מישהו, כנראה יש על זה סרטון ביוטיוב, טור עם דעות והמלצות בYNET, שאלות ותשובות בפורומים וגם כמה פוסטים בנושא.
אבל האפשרות האהובה עלי – היא לקבל עצות.
בארבע השנים האחרונות, שחופפות (כמעט) לשנות ההורות שלי, זכיתי לעבוד עם הורים ואבות, של הורים לילדים בגילאים שונים.
"דאגה בלב איש ישחנה" (משלי, י"ב, כ"ה). בגמרא בסנהרדין מפרשים את הההמלצה לכך שאם לאדם יש דאגות, כדי לו לשוחח עם אחרים אודותם. בנקודות רבות במהלך הקריירה ההורית, יש מקרים של דאגות – איזה עגלה לקנות וכמה להשקיע בזה, מה הילד אוכל, מתי ואיך לגמול אותו, איפה ומתי הוא נרדם ולכמה זמן ולאיזה מסגרת כדאי לרשום את הילד כשצריך לחזור לעבודה. לדבר על הדאגות האלה בארוחות צהריים עם חברים מהעבודה, מאפשר לגלות שכמעט כל הבעיות הן "צרת רבים", ושימושי מכך – זו הזדמנות ללמוד מהניסיון וההמלצות של אחרים – ולקצר את המסלול של הניסוי והטעיה העצמאית. למשל – חבר שלי ערך מחקר השוואתי מקיף יתרונות וחסורונות של העגלות לפי שורה של מדדים, ואת כל הנתונים ריכז בקובץ אקסל. קיצור דרך משמעותי בתהליך הבחירה הלא כל-כך חשובה הזאת שגוזלת להורים צעירים יותר מדי משאבי זמן וכסף.

גם אנשים זרים בארצנו החמימה לא יחסכו מההורה עצות וההערות. בחוויה שלי – כולם, ללא יוצא מין הכלל, עושים את זה מתוך האהבה ודאגה. אז כשאיזה גברת נחמדה מעירה לי שהילדה לא לבושה מספיק כשאני מטייל איתה בחוץ – אני מודה לה, בודק את עצמי, ואם זה נראה לי הגיוני, אני מכסה אותה קצת יותר טוב. כזכור, הדרך שלי להיות ההורה המושלם עוד ארוכה ומפותלת. לפעמים ההערות אפילו מגיעות עם הצעות קונקרטיות לעזרה – "לתינוק שלך יש נזלת, הנה – קח מגבון לנקות אותו". איך אפשר לא להודות ולקחת את המגבון?

כשאני עם הילדים שלי, אני שמח להראות להם בדרך היעילה ביותר – דוגמא האישית – שזה לא בושה לקבל עזרה, לא בושה לבקש עזרה, וגם, כמובן – להציע עזרה כשצריך – ולכן גם אני לא מהסס לחלוק מניסיוני להורים אחרים, תוך השתדלות לעשות את זה בחיוך ובכוונה טובה.

ואולי בגלל שאני נראה גדול ומאיים, ההורים שאוהבים לתת "עילאיות ומתנשאות" מתייחסים אלי באופן יותר מנומס ונחמד? ואולי בגלל שאני אבא, הציפיות מראש לא גבוהות במיוחד? ואולי זה בעצם אני ההורה "העליאי והמתנשא"?
בכל מקרה, אפילו הביטלס אמרו – עם קצת עזרה, אני יכול…

גם הפוסט הזה הוא חלק מ"פרלמנט האבות":

הפוסט המסכם כאן

והפוסטים:

הבטוח – עומר להט: anything you can do I can do better
המהורהר – טל חן: נד נד
המקשיב – אילן שיינפלד: 7 פרגמנטים על הורות. ועוד אחד
הבוחן – גבריאל ויינמן: לי יש טיפה יותר ניסיון מלכם. טיפונת
המתנשא – אליסף יעקב: על הורים יותר טובים ועובדים סוציאלים
הבטוח – עומר להט: anything you can do I can do better
הקומיקאי – ינון רטיג: הערת שוליים

מודעות פרסומת

טיפ לשינה טובה: הפרדת כוחות

למרות מה שאני מנסה להציג ולהשיג רוב הזמן, אנחנו רחוקים משוויון בין המינים בהורות. חוץ מהסיבות הסביבתיות, החברתיות והנורמטיביות, שבחלקן אפשר וניתן לטפל – בעיקר באמצעות מודעות, המאבק חסר סיכוי (לעת עתה – המדע והטכנולוגיה עשויים להפתיע) בתחום הביולוגי.כיום, בדרך כלל, האם היא שנושאת את הצאצא ברחמה תשעה חודשים, והיא זו שיכולה להניק ולדאוג לתזונת התינוק בחודשיו הראשונים.

לפעמים, אני מרגיש מודר מחלק חשוב בגידול התינוק כיוון שאני חסר אונים מול הצורך הבסיסי של התזונה. כל עוד התינוק ניזון אך ורק מחלב-אם, ההתעוררויות שלו בלילה הן בדרך כלל כדי לאכול – התחום שבו אין לי איך לתרום. כתוצאה מכך – אני לא התעוררתי בשעות הלילה בחודשי החיים הראשונים של ילדי. עזרתי להרדים בלילות הקשים של ה"גזים", בדקתי שהם מכוסים לפני השינה, וקמתי בבוקר לטפל, אבל אשתי היקרה הייתה שומעת אותם בלילות ומייד עם הצפצוף הראשון, מתעוררת כדי להאכיל כל אחד מהם. בדרך כלל אני משלים את הפרטים בבוקר – "איך עבר הלילה? מתי התעוררת? הילדה חזרה לישון מהר?" וזאת למרות שהייתי נוכח בחדר שבו התרחשה כל הפעילות. לא שמעתי כלום. ישנתי יותר טוב מתינוק.

כל זאת לא מנע ממני להתערב בסידורי השינה המשפחתיים. בחודשים הראשונים, שכרנו עריסה, שאפשרה לרך הנולד לישון איתנו בחדר. היתרונות ברורים: תחושת הביטחון גדולה יותר כשהצאצא קרוב, לא צריך להסתובב בבית לצורך האכלה, אפשר לבצע את כל האכלת הלילה כמעט בלי לצאת מהמיטה.

הזווית האבהית היא – להזכיר שהסידור הזה הוא זמני. לא במקרה שכרנו דירה עם חדר נפרד לילדים. החדר מיועד לכך שהילד יישן בו, ויפה שעה אחת קודם. לשמחתי נחשפתי לעצה הזו בזכות הסביבה האבהית שהייתה לי בעבודה באותם ימים. אולי הפוסט הזה יעזור לאבות והורים אחרים. האב צריך להזכיר את יתרונות ההפרדה – התינוק יישן טוב יותר אם הוא לא יצטרך לשמוע את התזוזות ויש שיאמרו אף את הנחירות של אבא שלו. ההורים (ובעיקר האם) תישן טוב יותר אם לא ישמעו כל פעיה אקראית מתוך חלום של הצאצא. אז למרות הנוחות, ולמרות המעורבות המוגבלת של האב בשעות הליל, כדאי לאב לקדם את העברת הילד למיטה שלו בחדר שלו.

הדרך לשינה של לילה שלם, תתקצר עם הוצאת התינוק מחדר ההורים. בסופו של דבר, אצלנו בבית – עם שני הילדים, המעבר התבצע בהצלחה בסביבות גיל שלושה חודשים.

כמו בסיפור על הרב, העז והבית הקטן, חדר השינה נהיה מרווח מאי פעם כשמוציאים את העריסה ממנו. וגם תחושת הפרטיות נעימה יותר…

ולא צריך לדאוג – אם התינוקת תרצה לאכול – נשמע אותה. תודה לאל – היא מכירה את הסימן המוסכם. ובמקרה הגרוע ביותר – את הגלגל הזה אפשר להחזיר לאחור – אז כדאי לנסות.

"למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?"

הפוסט הזה נכתב על סמך ניסיוני האישי בלבד. אני מודע לכך שנושא "השינה המשותפת" של הורים וילדים נתון למחלוקות רבות. אני לא מנסה לשנות את דעתו של מי שמשוכנע בדרך אחרת, אלא לעודד את מי שמחכה "לזמן הנכון" להעברת הילד לחדרו, לנסות זאת בהקדם. תעשו מה שטוב לכם!

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, הקליקו כאן

כל הפוסטים של השבוע (הכניסה באחריות הקורא בלבד):

טל חן – זמן לישון.
ינון רטיג – שיעור בצניעות.
גיא רוה – שינה.
אילן שיינפלד – שלושה גברים במיטה אחת.
עומר להט – הכבש השישה עשר – 16 טיפים והגיגים על שנת ילדים

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

אבאל'ה, נולד לך בן או בת? מזל טוב! תחזור מהר לעבודה!

המעסיקים שלי נתנו לי יומיים של חופשה על חשבונם במקרה של לידה. זה מאוד נדיב מצידם, בהתחשב בעובדה שלפי החוק הם ממש לא חייבים (החוק מדבר על ימי מחלה, 24 שעות לאחר הלידה). למזלי אני עוסק בתחום מבוקש ובעל תנאי העסקה טובים.
בלידה הראשונה, אני מתבייש לומר שהכנסתי את הלפ-טופ של העבודה לחדר הלידה. לא ברור לי מה חשבתי לעצמי. זמן הלידה צריך להיות כמו יום שבת. שיתהפך העולם, אם זה לא עניין של חיים ומוות – העבודה יכולה לחכות. אין צורך לומר שחזרתי לעבוד יום לאחר הלידה, ולקחתי את ימי החופש יום לפני השחרור (כדי לאסוף את כל הקניות וההזמנות) וביום השחרור מבית החולים. למחרת – ביום הראשון שלנו כמשפחה בבית – חזרתי לעבוד.
בלידה השניה הייתי קצת יותר שפוי, והחלטתי לנסות על בשרי את חוק "חופשת הלידה הקצרה לאבות" החדש, למרות שהוא עוד לא אושר, לפיו במשך שמונה ימים אחרי הלידה האב יכול להשאר בבית על חשבון ימי מחלה או ימי חופשה.
ההיגיון – אם אשתי מתאוששת ומאושפזת בבית חולים, ויש לי עוד בן בבית שצריך לשלוח לגן, להוציא מהגן, לדאוג ולטפל בו – זה לא הזמן ליום העבודה של התשע וחצי שעות ועוד שעתיים נסיעה. זה בדיוק הזמן ל"מחלת בת-זוג". מי יטפל באשתי? מי יטפל בילד? אנחנו כבר לא גרים ב"חמולה משפחתית", וההורים שלנו, הסבתות והסבים של הילדים שלנו עובדים במשרה מלאה. נשארתי בבית שבוע אחרי הלידה. החצי הראשון היה כרוך בהרבה התרוצציות וסידורים – ג'אגלינג בין בית החולים, הבית, והקניות האחרונות, אבל החצי השני היה מבחינתי חוויה ממש טובה.
כיוון שאנחנו גרים בקהילה עם הרבה זוגות צעירים (רובם רחוקים מההורים), התגבש מנהג יפה של בישול ארוחות למשפחות שאחרי לידה, כך שכל יום הגיעו לבקר אותנו חברים עמוסים בפינוקים קולינריים – גם זכרנו שיש עולם בחוץ, גם הרגשנו מחובקים, וגם העול של הכנת האוכל ירד מהראש.
במשך הזמן הזה, עברתי על סרטונים ביוטיוב כדי להזכר "איך רוחצים ייצור כל-כך קטן", ו"איך מחליפים לתינוקת חיתול". היום לא צריך להתבייש. בעידן שלנו, כל הידע זמין בלחיצת כפתור.
אז בבבית, כשאשתי הייתה בשלבי התאוששות ואחראית על האכלת הרכה הנולדת, אני לקחתי אחריות על הרחצה, ההחלפות וההרדמות. זה הרגיש כל כך טוב. הייתי שם, מעורב במאה אחוז, שם לב לכל דבר. ידעתי איפה נמצא כל דבר, למדנו ביחד את סדר היום והשיגרה, קראתי את המדריכים להורים. הרגשתי שאני מבין את התינוקת, כמו שהורה צריך להיות.
המשבר היה בחזרה לעבודה, אחרי שבוע. הרגשתי שאני משאיר את אשתי לבד במערכה, ועזבתי את המקום שבאמת רציתי להיות בו. התחושה הקשה ביותר הייתה בשעות הערב, כשחזרתי הבייתה, שאיבדתי את הקצב של הבית ושל התינוקת. כבר הייתי פחות בטוח בעצמי – איך ומתי לרחוץ, מה להלביש ואיפה זה נמצא, ולמה היא בוכה? איך אני מרדים אותה? הרגשתי שהתינוקת כבר "התרגלה" לאמא שלה, ואני כבר מחוץ לסדר יום. האמת – עד היום אני מרגיש כך לפעמים. אני לא יודע מה עבר על הילדים שלי במשך כל היום – ואני נוחת פתאום בבית לזמן קצר – מעט מדי ומאוחר מדי. עם הבן הבכור התרגלנו למצב הזה, אבל עם הקטנה אני מרגיש לפעמים לא בעניינים.
אני חושב שהמצב הזה, התחושה של להיות Outsider בבית שלך עם המשפחה שלך, היא שגורמת לחלק המהאבות דווקא להתרחק, ולשקוע בשעות רבות יותר בעבודה, כאילו מתוך דאגה לעול הפרנסה על המשפחה שגדלה. כך שהריחוק גורם למעגל קסמים שהולך ומחמיר.
המצב הנוכחי צריך להשתנות.
לתת חופשה לידה רק לאמהות, ולהתנות את הסכמתן וויתורן על החופשה כדי שגם האב יהנה מחופשת לידה – כפי שאומר החוק הקיים – זה לא שוויוני, וזה שם את ההורות של האב במקום נמוך בהרבה. הדרך הנכונה, כמו במדינות רבות, צריכה להיות שחופשת הלידה לאב תהיה עצמאית ובלתי תלויה בחופשה של האם. גם אם ילד יזכה לכמה שבועות של שני הורים בבית, המשק לא יקרוס.
הצעת החוק שמונחת כרגע על שולחן הדיונים, ביוזמת ח"כ תמר זנדברג (מרצ) מרגיזה אותי.
לפי הצעת החוק, אחרי הלידה, בן הזוג של היולדת יהיה זכאי לחמישה ימי מחלה (כלומר – על חשבון המעסיק, שבפועל עלול לשלם רק על שלושה ימים מתוכם – כיוון שעל יום מחלה ראשון אין תשלום, ועל הימים השני והשלישי משלמים רק חצי שכר), ועוד שלושה ימים על חשבון החופשה השנתית של העובד.
למה רק שמונה ימים? למה על חשבון ימי החופש? למה על "חשבון" ימי המחלה שהמעסיקים מעדיפים שלא לתת בכמויות מסחריות אלא רק למי שצריך "באמת"?
הפשרה שאליה הגיע היוזם המקורי של החוק (אורי אריאל – הבית היהודי) עם אנשי האוצר – פושרת מדי לטעמי.
לדעתי, מי שצריך לממן את חופשת הלידה לאב הוא מי שמממן את חופשת הלידה לאם!
גם אבות משלמים ביטוח לאומי, וגם אבות צריכים ורוצים להיות מעורבים בגידול ובהסתגלות לילד החדש. אני מבין שהאוצר לא רוצה לממן זאת. אני יודע שהביטוח הלאומי לא במצב מזהיר. אבל ערכים כמו הורות, אבהות ושוויון – עולים כסף.
אני מבין את יו"ר ועדת העבודה, ח"כ חיים כץ (ליכוד), שהחליט לקבור בפועל את הצעת החוק במתכונתה הנוכחית, ולא להביא אותה להצבעה בועדה – מה שמהווה תנאי לקראת הצבעה שניה ושלישית ולאישור החוק, עד להבאת הסכמה מהמעסיקים – דבר שלא יקרה לעולם. תוכלו לקרוא את הפרוטוקול של פגישת הועדה המדוברת באתר כנסת פתוחה – וגם להאיר ולהגיב.
בשביל להשתמש בימי מחלה – אני לא צריך חוק. אני צריך להביא פתק מבית החולים שאשתי מתאוששת מלידה, ואני עוזר לה בפעולות יומיומיות. בשביל לנצל את ימי החופש שלי – אני רק צריך בוס שהוא בן אדם, ומבין שאחרי הלידה – המקום של האב הוא עם המשפחה שלו.
הממשלה מנסה לעשות כאן הון פוליטי, מבלי לשלם את המחיר האמיתי שלו.
האם הפלסטר המוצע בהצעת החוק כפי שהיא מנוסחת כיום יעזור לתקן את העיוות באיזון בין המשפחה לעבודה בחברה הישראלית? האם החוק הזה מקדם אותנו לעבר שיוויון או מנציח פערים בשילוב עבודה והורות בין אבות לאמהות? כשאמהות מקבלות תשלום מלא במשך 14 שבועות, החל מהיום הראשון, על חשבון הביטוח הלאומי, אבות יקבלו 3 ימים בלבד על חשבון המעסיק שלהם (על יומיים מתוך ימי המחלה אין תשלום לפי החוק, וימי החופשה הם על חשבון העובד).
בהנחה שמשרד האוצר והביטוח הלאומי לא יסכימו לממן מספר ימי חופשה גם לבן הזוג של היולדת, אני מציע הצעה שתעורר בוודאי תגובות מבקרות – אך לדעתי היא הוגנת, וממחישה את חוסר האיזון.
את שלושת ימי השכר שהמעסיקים לפי ההצעה צריכים לממן כחלק מחופשת הלידה הקצרה, צריך לממן הביטוח הלאומי. כדי לתקצב זאת, תקוצר חופשת הלידה של האמהות מ14 שבועות ל13 שבועות וחצי.
הנשים לא ייפגעו מכך באופן משמעותי. מדובר על כשלושה אחוזים מהחופשה שלהן. ויש להן זכות להאריך את החופשה ללא תשלום. אני יודע שכל יום עם התינוק בבית הוא חשוב – אבל גם לאבא.

 —

הפוסט הוא חלק מפרויקט פרלמנט האבות – הפוסט המסכם נמצא כאן.

כל הפוסטים של השבוע:

אומנות השיכנוע

אני לא משקר לילדים שלי.
ההעדפה שלי להימנע משקרים היא אידיאולגית, ונובעת מהחשיבות של הדוגמא האישית. אני לא רוצה שהילד יראה בשקר אופציה בתקשורת ביננו. אני רוצה לשמור על תקשורת כנה ופתוחה וירגיש שהוא תמיד יכול לסמוך על מה שאני אומר.
הפיסקה הקודמת היא שקר. האמת היא – אני ממש גרוע בלספר שקרים, לצערי. אין לי את היכולת, טכנית. וחבל.
חלק גדול מהתפקיד של הורה הוא ההנהגה וההובלה. במילים פשוטות, לגרום לילדים לעשות מה שאתה חושב שהם צריכים לעשות. חלק מהדרכים להשיג את המטרה הזאת, הן להסביר, לשכנע ולשווק. למעשה ההורה הוא איש פרסום עם קהל יעד מצומצם ונמוך, וכמו בפרסום, לפעמים הצגת האמת היא לא האסטרטגיה המנצחת.
דוגמא מהבוקר. כמו בכל בוקר. הילד בוחר בגדים.
הבחירות הפעם: פוטר שגדול עליו בשתי מידות ומכנסיים קצרות וקייציות. בחירה שעוברת את גבול הטעם הטוב. המשימה: לשכנע אותו לשנות את הבחירה – למשהו קצת יותר מתאים בגודל ולעונה.
האמצעי: פניה אל ההיגיון.
אב: "בן, הפוטר הזה גדול עליך."
בן: "אבא, בא נמדוד ונבדוק."
אב: "אבל זה ממש גדול, הנה תראה" (מנסה להמנע מיצירת תקדים של לבישת הבגד הגדול מדי)
בן: "בא נמדוד ונבדוק…"
אב: "טוב, בא נמדוד".
הבן לובש את החולצה שבאופן לא כל כך מפתיע, גדולה עליו בשתי מידות.
האב פורץ בצחוק – "תראה, זה ממש לא מתאים, זה ממש גדול עליך, בא תבחר משהו אחר"
הבן, מצטרף לצחוק – "כן, זה גדול, אבל אפשר לקפל את השרוולים…"
האב: "לא, לא, זה כמו שמלה עליך, תוריד בבקשה!"
הבן: "טוב".
ואז מלאכת שכנוע דומה בעבור המכנסיים. ככה מתעייפים עוד לפני שיוצאים מהבית – וזה במקרה הטוב שלא הגענו לבכי וצעקות.

בהרבה מקרים, אסטרגטיה הרבה יותר טובה תהיה לתת תירוץ מנצח, "נוק-אאוט", שיפסיק את הדיון.

למשל, סיפור שסיפרה לי אשתי היקרה: "אנחנו כבר באוטו בדרך לגן, והילד נזכר שהוא בעצם רוצה ללבוש את הג'קט השחור ולא את הג'קט הצבעוני שכבר עליו". חזרה הבייתה בשלב הזה לא באה בחשבון. אנחנו כבר כל כך קרובים… תשובת המחץ של האם – "אבל בן, הג'קט השחור בכביסה!" הבן: "אה, טוב". ואפשר לנסוע לגן. ללא ספק, זהו "שקר לבן". שום נזק לא נגרם לאף אחד, אם אני הייתי במצב הזה, לא הייתי מצליח לתת תשובה מבריקה כמו של אשתי, והייתי מסתבך בעוד ויכוח חסר תוחלת.

בשביל לשקר טוב לילדים שלך, צריך הרבה יצירתיות, הומור ואינטלגנציה. כנראה שאני אשאר עם הדרך הארוכה והישרה.

והנה כל השקרים של פרלמנט האבות:

הפוסט המסכם עם מיטב השקרים שכל הורה צריך להכיר.

רוצים לקבל בכל שבוע את הפוסטים הטובים ביותר של הקבוצה, ישירות למייל, במייל אחד מרוכז? הרשמו לניוזלטר שלנו!

יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים

מסעדה שמייחדת אלבום תמונות לילדים אוכלים בדף הפייסבוק שלה – אומרת בעצם – אנחנו אוהבים להאכיל גם את הילדים שלכם. תביאו אותם. במקרה שלנו מדובר על "יוסף החומוסייה", והאלבום נקרא: "ילדים אוכלים חומוס ביוסף החומוסייה".

החומוס הפך להרבה יותר מאוכל. המאכל הטעים, הבריא והזול הזה, גורם לנו להרגיש מקושרים למרחב הגיאוגרפי שבו אנו נמצאים. את החומוס אכלו יושבי הארץ הזו, עם הפיתה, עוד בזמן התנ"ך (לפחות לפי הפרוש של מאיר שלו לפסוק במגילת רות: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ"). לפי החוקרים, לפני אלפי שנים, האדם בחר לביית דווקא את המין הזה של החימצה (חומוס בעברית) כי הוא גרם לו להרגיש טוב יותר.

הפעם הראשונה שאני אכלתי בחומוסייה הייתה בגיל 21, בחומוס אשכרה בתל-אביב. מאז החומוס הוא ארוחת הצהריים המועדפת עלי. החומוסיות שמסביב למקום העבודה שלי מכינים לי את ה"מנה הרגילה שלי" מיד כמבחינים בי. אני אוהב חומוס, ולכן אני שמח על הזדמנות לאכול גם בסוף השבוע עם המשפחה שלי. הבעיה היא – שבני היקר לא אוהב חומוס. מסתבר שזו בעיה נפוצה בקרב חומוסאים, שהתייחסו אליה גם ב"חומוס להמונים", בלוג החומוס הראשון בעולם "קורה במשפחות הכי טובות".

ב"יוסף החומוסיה" מנסים להנגיש את החומוס לדור הצעיר באמצעות מנה מיוחדת לילדים: "חומוס מחייך" – מנת חומוס קטנה עם פרצוף (התמונה מתוך דף הפייסבוק של החומוסייה).
Imageלמרבה האכזבה – על הילד הפרטי שלי, כל המאמץ לא עבד. הילד לא אוהב חומוס. למזלי – הוא הסכים לאכול את הביצה, את הפיתות ואת הזיתים ולשתות את מיץ ה"רימונדה".
סך הכל – המקום מאוד מזמין לילדים – יש מנת ילדים נוספת בתפריט (שניצלונים – שלא ניסינו), יש מרחב להתרוצץ בין השולחנות וב"חצר" (מספיק גם כדי להכניס את העגלה בלי להפריע לאף אחד), היחס אדיב, ועם החשבון מגיעות גם סוכריות. כחמישים מטרים מהמסעדה יש גינה ציבורית גדולה ומוצלת. אחלה מקום לשרוף קצת אנרגיה לפני החומוס.

ולהורים? החומוס מצויין. המחיר סביר, והריפיל שמבטיח שתצאו מהמקום שבעים משמח לבבות של אבות רעבים. היחס של הצוות אדיב ונחמד (אם כי קצת איטי לפעמים). והכי חשוב (בשבילי) – המקום כשר.

אז אם חפצים אתם בהשקעה בחינוך הקולינרי השורשי של דור העתיד, לכו ל"יוסף החומוסייה".

יוסף החומוסייה, חרובים 7 פרדס חנה

 —

חברי פרלמנט האבות של xnet ממליצים על מסעדות שאוהבות ילדים:

>>> ינון רטיג מספר על החוויה של ללכת עם הילדים למסעדה – לא כולל שירות
>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק
>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
>>> עומר להט – "ציפס… וקטשופ… ושניצל!" על בורגוס בורגר בר (BBB), סניף יגאל אלון
>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

הורה סוג ב' – עד מתי?

נראה שאנחנו נמצאים בתקופת מעבר.
המהפכות כבר הפכו, ועכשיו אנחנו ההורים מעוניינים ופועלים למען הורות משמעותית משותפת. אנחנו מאמינים שלכל אחד מההורים יש חשיבות בגידול שלם ומלא של הילדים, ואף אחד מההורים לא בוחל בשום חלק מהחינוך ומהגידול.
מבאס מדי פעם לראות את השאריות מהעולם הישן, שמזכירות לנו שיש אנשים ומוסדות שמבחינתם יש הורה אחד שצריך לגדל את הילד.

דוגמאות מעצבנות:

למרות שהחוק מכיר בזכות של האב לחלוק עם האם את חופשת הלידה (כמובן שרק באישור חתום של האם), המדור שמטפל בכך נקרא "מדור אמהות" (ולא למשל "מדור הורים"). האם אני קטנוני וזה רק הבדל סמנטי? לא נראה לי. הרי אבות הם הורים סוג ב' בביטוח הלאומי. נשארו עדיין סעיפים וחוקים שונים המפלים לרעה אבות לעומת אמהות בזכאות לחופשת לידה. למשל, לפי סיכום משנות החמישים בין משרד הביטחון לביטוח הלאומי, חיילות משוחררות זכאיות לכך שהשירות ייחשב כחלק מתקופת צבירת הזכויות לפני חופשת הלידה, אבל חיילים לא. רוצה לשנות את זה? לך לבג"צ.

במהלך האישפוז ב"הלל יפה" אחרי הלידה הילדה הייתה "בביות מלא", כלומר היא נמצאת כל היום בחדר של אמא שלה. האחיות ממחלקת תינוקות הבטיחו בסיור המקדים ובמהלך האישפוז – שבכל שאלה אפשר להגיע אליהן ולשאול והן יעזרו. אז הגעתי אליהן עם בקשה פשוטה לעזרה – והתשובה שקיבלתי הייתה – "אני לא מדברת איתך, אין לי זמן, תחזור עם האמא, אין מצב שאני מסבירה פעמיים". כל ההסברים על כך שאני הוא האבא של התינוקת, ושהאמא מתאוששת לאחר לידה לא הועילו. הרגשתי כמו הורה סוג ב'.
מה אפשר לעשות? איך נתקן את העולם? אני מאמין שבאמצעות תיקוני חקיקה של חברי כנסת שמבינים את העולם המשתנה (ורוצים את קולותינו בבחירות הבאות) נתחיל לראות תיקונים של ההפליה בחוק. השיח האבהי המתעורר, וארגונים כמו "סופר דאד" שמדגישים את האבסורד בהתעלמות מהאבות בפניה של המפרסמים, יגרמו לאבות להבין שלפעמים גם האבא קונה את החיתולים ואפילו מחליף את אלה שעל התינוק. ולגבי בית החולים? גם שם יש תחרות מאוד גדולה, ובתי החולים מחזרים אחרי האמהות (אולי זה קשור ל12 אלף ₪ שבית החולים מקבל מביטוח לאומי עבור כל לידה בשוטף + שלושה ימים). בקרוב הם יבינו מי הנהג בדרך ללידה…
הפוסט נכתב כחלק מ"בדיקת אבהות" – פרלמט האבות של "סופר דאד" וXNET. קראו את הסיכום של הפוסטים של כל החברים בנושא, ושם תמצאו קישורים לכל הפוסטים המעניינים שלהם.

Daddy Day

אני מאמין שהדרך הכי טובה לחנך היא על ידי דוגמה אישית. גם מי שמנהל אחרים בעבודה, כמו הורה, צריך לוודא שהוא מקיים בעצמו את דרישותיו מאחרים.
ה"בוס" באגדה האורבנית שאספר עבד קשה. הוא היה אחראי על פרויקט גדול וחשוב מאוד – ועבד ימים ולילות. הוא הגיע למשרד לפני כולם ונשאר אחרי כולם. עם כל בעיה היו מתקשרים אליו 24/7.
ואז הוא התגרש. אחרי הגירושין, פעמיים בשבוע הוא יצא מהמשרד בשעה 14:30. אלה היו הימים בהם הוא היה צריך לאסוף את הילדים, הוא גילה שהפרויקט לא יתמוטט בלעדיו.
את השיעור הזה למדתי היטב, ומאז שנולד בני הבכור אני משתדל להקפיד על יום בשבוע שבו אני יוצא מוקדם מהעבודה, כדי לאסוף את הילד מהגן ולבלות איתו את הערב. בשאר הימים, אני מגיע במקרה הטוב למקלחת שלפני השינה.
כדי לשמור על היום השבועי בכבוד הראוי לו, אני צריך לדעת שאם לא אעזוב את הכל בשעה 15:00 לא יהיה מי שיוציא את הילד מהגן, וזה ירבוץ על מצפוני לנצח. באופן אידאלי, זה היום שבו בת זוגי היקרה למדה אחרי הצהריים, כך שלקחתי את כל האחריות עלי. משום מה, כשיצא שאשתי הייתה בבית באותם הימים – היה יותר קשה לעזוב את העבודה.
למה רק ערב אחד בשבוע הוא ״הערב של אבא״? האמנם צריך להתגרש חלילה כדי שהמועסק והמעסיק יסכימו שהאבא צריך להיות מעורב בגידול הילדים אחר הצהריים יותר מפעם באמצע השבוע?
מהניסיון האישי שלי, ה"יום בשבוע" (daddy day) הפך לסטנדרט בתעשיית ההיי-טק מרובת שעות העבודה. אני לא יודע מה המצב בתעשיות האחרות… האתגר של האב המעורב והנשוי הוא להגיע למצב של יומיים בשבוע. אפשר לנסות לדרוש את זה במהלך המשא ומתן על תנאי ההעסקה. חשוב להראות למעסיק ולעצמך שהנושא הזה נמצא גבוה בסדר העדיפויות. אני אעדיף לעבוד במקום בו אוכל לאסוף את ילדי מהגן פעמיים בשבוע, גם אם אאלץ להתפשר על דברים אחרים.
מצד שני, יכול להיות שאני חי בבועה, ובשווקים שבהם יש פחות כוח לעובדים המצב של האבות קשה יותר. קשה לי לדמיין עולם שבו שעות עבודה הגיוניות הן משהו שמתרחש ונאכף בפועל בכל המשק.
הפוסט נכתב כחלק מ"בדיקת אבהות – פרלמנט האבות של סופר דאד וXNET" . קראו את הפוסט המסכם של עמרי והצטרפו לדיון.