יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים

מסעדה שמייחדת אלבום תמונות לילדים אוכלים בדף הפייסבוק שלה – אומרת בעצם – אנחנו אוהבים להאכיל גם את הילדים שלכם. תביאו אותם. במקרה שלנו מדובר על "יוסף החומוסייה", והאלבום נקרא: "ילדים אוכלים חומוס ביוסף החומוסייה".

החומוס הפך להרבה יותר מאוכל. המאכל הטעים, הבריא והזול הזה, גורם לנו להרגיש מקושרים למרחב הגיאוגרפי שבו אנו נמצאים. את החומוס אכלו יושבי הארץ הזו, עם הפיתה, עוד בזמן התנ"ך (לפחות לפי הפרוש של מאיר שלו לפסוק במגילת רות: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ"). לפי החוקרים, לפני אלפי שנים, האדם בחר לביית דווקא את המין הזה של החימצה (חומוס בעברית) כי הוא גרם לו להרגיש טוב יותר.

הפעם הראשונה שאני אכלתי בחומוסייה הייתה בגיל 21, בחומוס אשכרה בתל-אביב. מאז החומוס הוא ארוחת הצהריים המועדפת עלי. החומוסיות שמסביב למקום העבודה שלי מכינים לי את ה"מנה הרגילה שלי" מיד כמבחינים בי. אני אוהב חומוס, ולכן אני שמח על הזדמנות לאכול גם בסוף השבוע עם המשפחה שלי. הבעיה היא – שבני היקר לא אוהב חומוס. מסתבר שזו בעיה נפוצה בקרב חומוסאים, שהתייחסו אליה גם ב"חומוס להמונים", בלוג החומוס הראשון בעולם "קורה במשפחות הכי טובות".

ב"יוסף החומוסיה" מנסים להנגיש את החומוס לדור הצעיר באמצעות מנה מיוחדת לילדים: "חומוס מחייך" – מנת חומוס קטנה עם פרצוף (התמונה מתוך דף הפייסבוק של החומוסייה).
Imageלמרבה האכזבה – על הילד הפרטי שלי, כל המאמץ לא עבד. הילד לא אוהב חומוס. למזלי – הוא הסכים לאכול את הביצה, את הפיתות ואת הזיתים ולשתות את מיץ ה"רימונדה".
סך הכל – המקום מאוד מזמין לילדים – יש מנת ילדים נוספת בתפריט (שניצלונים – שלא ניסינו), יש מרחב להתרוצץ בין השולחנות וב"חצר" (מספיק גם כדי להכניס את העגלה בלי להפריע לאף אחד), היחס אדיב, ועם החשבון מגיעות גם סוכריות. כחמישים מטרים מהמסעדה יש גינה ציבורית גדולה ומוצלת. אחלה מקום לשרוף קצת אנרגיה לפני החומוס.

ולהורים? החומוס מצויין. המחיר סביר, והריפיל שמבטיח שתצאו מהמקום שבעים משמח לבבות של אבות רעבים. היחס של הצוות אדיב ונחמד (אם כי קצת איטי לפעמים). והכי חשוב (בשבילי) – המקום כשר.

אז אם חפצים אתם בהשקעה בחינוך הקולינרי השורשי של דור העתיד, לכו ל"יוסף החומוסייה".

יוסף החומוסייה, חרובים 7 פרדס חנה

 —

חברי פרלמנט האבות של xnet ממליצים על מסעדות שאוהבות ילדים:

>>> ינון רטיג מספר על החוויה של ללכת עם הילדים למסעדה – לא כולל שירות
>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק
>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
>>> עומר להט – "ציפס… וקטשופ… ושניצל!" על בורגוס בורגר בר (BBB), סניף יגאל אלון
>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

מודעות פרסומת

הורה סוג ב' – עד מתי?

נראה שאנחנו נמצאים בתקופת מעבר.
המהפכות כבר הפכו, ועכשיו אנחנו ההורים מעוניינים ופועלים למען הורות משמעותית משותפת. אנחנו מאמינים שלכל אחד מההורים יש חשיבות בגידול שלם ומלא של הילדים, ואף אחד מההורים לא בוחל בשום חלק מהחינוך ומהגידול.
מבאס מדי פעם לראות את השאריות מהעולם הישן, שמזכירות לנו שיש אנשים ומוסדות שמבחינתם יש הורה אחד שצריך לגדל את הילד.

דוגמאות מעצבנות:

למרות שהחוק מכיר בזכות של האב לחלוק עם האם את חופשת הלידה (כמובן שרק באישור חתום של האם), המדור שמטפל בכך נקרא "מדור אמהות" (ולא למשל "מדור הורים"). האם אני קטנוני וזה רק הבדל סמנטי? לא נראה לי. הרי אבות הם הורים סוג ב' בביטוח הלאומי. נשארו עדיין סעיפים וחוקים שונים המפלים לרעה אבות לעומת אמהות בזכאות לחופשת לידה. למשל, לפי סיכום משנות החמישים בין משרד הביטחון לביטוח הלאומי, חיילות משוחררות זכאיות לכך שהשירות ייחשב כחלק מתקופת צבירת הזכויות לפני חופשת הלידה, אבל חיילים לא. רוצה לשנות את זה? לך לבג"צ.

במהלך האישפוז ב"הלל יפה" אחרי הלידה הילדה הייתה "בביות מלא", כלומר היא נמצאת כל היום בחדר של אמא שלה. האחיות ממחלקת תינוקות הבטיחו בסיור המקדים ובמהלך האישפוז – שבכל שאלה אפשר להגיע אליהן ולשאול והן יעזרו. אז הגעתי אליהן עם בקשה פשוטה לעזרה – והתשובה שקיבלתי הייתה – "אני לא מדברת איתך, אין לי זמן, תחזור עם האמא, אין מצב שאני מסבירה פעמיים". כל ההסברים על כך שאני הוא האבא של התינוקת, ושהאמא מתאוששת לאחר לידה לא הועילו. הרגשתי כמו הורה סוג ב'.
מה אפשר לעשות? איך נתקן את העולם? אני מאמין שבאמצעות תיקוני חקיקה של חברי כנסת שמבינים את העולם המשתנה (ורוצים את קולותינו בבחירות הבאות) נתחיל לראות תיקונים של ההפליה בחוק. השיח האבהי המתעורר, וארגונים כמו "סופר דאד" שמדגישים את האבסורד בהתעלמות מהאבות בפניה של המפרסמים, יגרמו לאבות להבין שלפעמים גם האבא קונה את החיתולים ואפילו מחליף את אלה שעל התינוק. ולגבי בית החולים? גם שם יש תחרות מאוד גדולה, ובתי החולים מחזרים אחרי האמהות (אולי זה קשור ל12 אלף ₪ שבית החולים מקבל מביטוח לאומי עבור כל לידה בשוטף + שלושה ימים). בקרוב הם יבינו מי הנהג בדרך ללידה…
הפוסט נכתב כחלק מ"בדיקת אבהות" – פרלמט האבות של "סופר דאד" וXNET. קראו את הסיכום של הפוסטים של כל החברים בנושא, ושם תמצאו קישורים לכל הפוסטים המעניינים שלהם.

Daddy Day

אני מאמין שהדרך הכי טובה לחנך היא על ידי דוגמה אישית. גם מי שמנהל אחרים בעבודה, כמו הורה, צריך לוודא שהוא מקיים בעצמו את דרישותיו מאחרים.
ה"בוס" באגדה האורבנית שאספר עבד קשה. הוא היה אחראי על פרויקט גדול וחשוב מאוד – ועבד ימים ולילות. הוא הגיע למשרד לפני כולם ונשאר אחרי כולם. עם כל בעיה היו מתקשרים אליו 24/7.
ואז הוא התגרש. אחרי הגירושין, פעמיים בשבוע הוא יצא מהמשרד בשעה 14:30. אלה היו הימים בהם הוא היה צריך לאסוף את הילדים, הוא גילה שהפרויקט לא יתמוטט בלעדיו.
את השיעור הזה למדתי היטב, ומאז שנולד בני הבכור אני משתדל להקפיד על יום בשבוע שבו אני יוצא מוקדם מהעבודה, כדי לאסוף את הילד מהגן ולבלות איתו את הערב. בשאר הימים, אני מגיע במקרה הטוב למקלחת שלפני השינה.
כדי לשמור על היום השבועי בכבוד הראוי לו, אני צריך לדעת שאם לא אעזוב את הכל בשעה 15:00 לא יהיה מי שיוציא את הילד מהגן, וזה ירבוץ על מצפוני לנצח. באופן אידאלי, זה היום שבו בת זוגי היקרה למדה אחרי הצהריים, כך שלקחתי את כל האחריות עלי. משום מה, כשיצא שאשתי הייתה בבית באותם הימים – היה יותר קשה לעזוב את העבודה.
למה רק ערב אחד בשבוע הוא ״הערב של אבא״? האמנם צריך להתגרש חלילה כדי שהמועסק והמעסיק יסכימו שהאבא צריך להיות מעורב בגידול הילדים אחר הצהריים יותר מפעם באמצע השבוע?
מהניסיון האישי שלי, ה"יום בשבוע" (daddy day) הפך לסטנדרט בתעשיית ההיי-טק מרובת שעות העבודה. אני לא יודע מה המצב בתעשיות האחרות… האתגר של האב המעורב והנשוי הוא להגיע למצב של יומיים בשבוע. אפשר לנסות לדרוש את זה במהלך המשא ומתן על תנאי ההעסקה. חשוב להראות למעסיק ולעצמך שהנושא הזה נמצא גבוה בסדר העדיפויות. אני אעדיף לעבוד במקום בו אוכל לאסוף את ילדי מהגן פעמיים בשבוע, גם אם אאלץ להתפשר על דברים אחרים.
מצד שני, יכול להיות שאני חי בבועה, ובשווקים שבהם יש פחות כוח לעובדים המצב של האבות קשה יותר. קשה לי לדמיין עולם שבו שעות עבודה הגיוניות הן משהו שמתרחש ונאכף בפועל בכל המשק.
הפוסט נכתב כחלק מ"בדיקת אבהות – פרלמנט האבות של סופר דאד וXNET" . קראו את הפוסט המסכם של עמרי והצטרפו לדיון.

יום המשפחה

איך עובר יום המשפחה על סביבתי הקרובה? הנושא הנלמד בגן הטרום-טרום-חובה של בני הבכור הוא ״המשפחה״. נתבקשנו להביא תמונה משפחתית והילד למד את השיר ״אמא יקרה לי״ בחוג תנועה (עוד לא הצלחתי לשכנע אותו לגלות לי את הריקוד שהם למדו). בערוץ הופ המעברונים מוקדשים ל״שבוע המשפחה״ ול״חג המשפחה״. בעבודה חילקו לנו שוקולדים. קיבלתי במסרון פרסומת של הנחה להלבשה תחתונה ברשת ביגוד גדולה לכבוד יום המשפחה (מה הקשר?).

ומה קורה אצל ידידתנו הגדולה, ארצות הברית? ״יום האם״ (הם פתרו את בעיית האי-שוויון עם הוספת "יום האב" – שזוכה להצלחה מסחרית מסחררת) נחשב ל״חג הולמרק״, כלומר לאחד מהימים שכל המשמעות שלהן הפכה למסחרית בלבד, בה צריך לקנות כרטיס ברכה, עדיף מתוצרת חברת ״הולמרק״, על מנת לצאת ידי חובת החג. יוזמת יום האם, אנה ג'ארביס, שעמלה רבות על מנת שיוכרז כחג לאומי, אמרה ארבע שנים לאחר הצלחתה שהיא מתחרטת על המאמצים שלה, כיוון שהחג הפך למסחרי מדי. היא התכוונה שהילדים יכינו כרטיס ברכה לאמם בעצמם, ולא ירכשו אחד. בהמשך היא אפילו נעצרה במהלך מאבק נגד המסחור של היום.

חגים וימים מיוחדים הם, כמו החיים, מה שעושים איתם: יצרניות החלב משווקות לנו את שבועות כחג עוגות הגבינה ומוצרי החלב. באמצע חודש שבט יש פרסומים ל"חג קק"ל". בחגים המשפחתיים הגדולים, פסח וראש השנה, יש בהלת מתנות כללית. מה עם יום המשפחה? אני שמח שסוכני התרבות – התקשורת ומוסדות החינוך – מקדישים זמן במהלך השנה, בין טו בשבט לפורים, למשפחה. אני מקווה שהמסרים שהם מעבירים הם מתאימים וראויים (אנחנו מקבלים במייל עדכון על החומר הנלמד בסוף כל נושא מהגננת – כך שבקרוב אדע), אבל אני לוקח את האחריות החינוכית אל הדוגמה האישית כהורה. המנהג לקנות מתנות ביום המשפחה לא התקבע בישראל, תודה לאל. כדי למנוע מהצרכנות להשתלט גם כאן על היום הזה, כפי שהפרסומות כבר מנסות, אנחנו, כאבות והורים צריכים להחיל מסורות אלטרנטיביות ליום המשפחה. למשל – לאמץ מנהגים מחגים כמו ראש השנה לחשבון נפש ולקבלת החלטות משפחתיות: עד כמה אני מצליח לשים את המשפחה במקום הנכון? איך אני יכול להשתפר?

ההחלטה שלי לשנת המשפחה הקרובה: אני אשתדל להיות עם הילדים שלי באמת כשאני איתם. טיפ שקיבלתי מבוס שלי בחברת סטארט-אפ שעבדתי בה, שקיבל מהמשקיע בחברה. לפצות על כמות השעות שאני מבלה עם הילדים שלי, באיכות. אפשר לעשות טאמבלר (מיקרו בלוג שמכיל פוסטים קצרים עם תמונות למשל) משעשע על אבות שמסתכלים בנייד שלהם בגני שעשועים. אם היו מצלמים אותי הייתי יכול לתרום כמה תמונות שלי בודק מיילים בזמן הסיפור לפני השינה (הילד מסתכל בתמונות שבספר לבד), האמבטיות הארוכות וניסיונות ההרגעה של התינוקת בחודשי הגזים. אז מעכשיו כשאני עם הילדים, הטלפון הרחק מהישג יד (מקסימום לצילומים).

20140131-093102.jpg

אז מה ההחלטה שלכם לכבוד יום המשפחה?

הפוסט נכתב כחלק מפרויקט ״פרלמנט סופר דאד״