אני מאמין שהדרך הכי טובה לחנך היא על ידי דוגמה אישית. גם מי שמנהל אחרים בעבודה, כמו הורה, צריך לוודא שהוא מקיים בעצמו את דרישותיו מאחרים.
ה"בוס" באגדה האורבנית שאספר עבד קשה. הוא היה אחראי על פרויקט גדול וחשוב מאוד – ועבד ימים ולילות. הוא הגיע למשרד לפני כולם ונשאר אחרי כולם. עם כל בעיה היו מתקשרים אליו 24/7.
ואז הוא התגרש. אחרי הגירושין, פעמיים בשבוע הוא יצא מהמשרד בשעה 14:30. אלה היו הימים בהם הוא היה צריך לאסוף את הילדים, הוא גילה שהפרויקט לא יתמוטט בלעדיו.
את השיעור הזה למדתי היטב, ומאז שנולד בני הבכור אני משתדל להקפיד על יום בשבוע שבו אני יוצא מוקדם מהעבודה, כדי לאסוף את הילד מהגן ולבלות איתו את הערב. בשאר הימים, אני מגיע במקרה הטוב למקלחת שלפני השינה.
כדי לשמור על היום השבועי בכבוד הראוי לו, אני צריך לדעת שאם לא אעזוב את הכל בשעה 15:00 לא יהיה מי שיוציא את הילד מהגן, וזה ירבוץ על מצפוני לנצח. באופן אידאלי, זה היום שבו בת זוגי היקרה למדה אחרי הצהריים, כך שלקחתי את כל האחריות עלי. משום מה, כשיצא שאשתי הייתה בבית באותם הימים – היה יותר קשה לעזוב את העבודה.
למה רק ערב אחד בשבוע הוא ״הערב של אבא״? האמנם צריך להתגרש חלילה כדי שהמועסק והמעסיק יסכימו שהאבא צריך להיות מעורב בגידול הילדים אחר הצהריים יותר מפעם באמצע השבוע?
מהניסיון האישי שלי, ה"יום בשבוע" (daddy day) הפך לסטנדרט בתעשיית ההיי-טק מרובת שעות העבודה. אני לא יודע מה המצב בתעשיות האחרות… האתגר של האב המעורב והנשוי הוא להגיע למצב של יומיים בשבוע. אפשר לנסות לדרוש את זה במהלך המשא ומתן על תנאי ההעסקה. חשוב להראות למעסיק ולעצמך שהנושא הזה נמצא גבוה בסדר העדיפויות. אני אעדיף לעבוד במקום בו אוכל לאסוף את ילדי מהגן פעמיים בשבוע, גם אם אאלץ להתפשר על דברים אחרים.
מצד שני, יכול להיות שאני חי בבועה, ובשווקים שבהם יש פחות כוח לעובדים המצב של האבות קשה יותר. קשה לי לדמיין עולם שבו שעות עבודה הגיוניות הן משהו שמתרחש ונאכף בפועל בכל המשק.
—
הפוסט נכתב כחלק מ"בדיקת אבהות – פרלמנט האבות של סופר דאד וXNET" . קראו את הפוסט המסכם של עמרי והצטרפו לדיון.
אבא סבבה 
פינגבק: יש בוס אחר - על אבהות ועבודה - אבא בא, רק רגע!