איזהו החכם? הלומד מכל אדם. (אבות, ד, א)
לא נולדתי הורה. במהלך הילדות שלי, לא שיחקתי במשחקים שמאמנים בטיפול (כמו שהתרבות שלנו מכוונת בנות לשחק בטיפול בבובות), אלא יותר בכיוון של לבנות ערים ולנהל קרבות במחשב. כשהפכתי לאב, הבנתי שאני צריך ללמוד, והרבה.
הדרך הארוכה והפשוטה ללמוד היא על ידי ניסוי וטעיה. ככה גילינו איזה חיתול אנחנו אוהבים וכמה צריך למתוח את הגומי של החיתול בשביל לסגור את החיתול ככה שהפיפי לא יברח אבל לא ישארו סימני חיתול על העור.
אפשרות נוספת – אנחנו חיים בעידן האינטרנט! אם אתה רוצה לדעת מישהו, כנראה יש על זה סרטון ביוטיוב, טור עם דעות והמלצות בYNET, שאלות ותשובות בפורומים וגם כמה פוסטים בנושא.
אבל האפשרות האהובה עלי – היא לקבל עצות.
בארבע השנים האחרונות, שחופפות (כמעט) לשנות ההורות שלי, זכיתי לעבוד עם הורים ואבות, של הורים לילדים בגילאים שונים.
"דאגה בלב איש ישחנה" (משלי, י"ב, כ"ה). בגמרא בסנהרדין מפרשים את הההמלצה לכך שאם לאדם יש דאגות, כדי לו לשוחח עם אחרים אודותם. בנקודות רבות במהלך הקריירה ההורית, יש מקרים של דאגות – איזה עגלה לקנות וכמה להשקיע בזה, מה הילד אוכל, מתי ואיך לגמול אותו, איפה ומתי הוא נרדם ולכמה זמן ולאיזה מסגרת כדאי לרשום את הילד כשצריך לחזור לעבודה. לדבר על הדאגות האלה בארוחות צהריים עם חברים מהעבודה, מאפשר לגלות שכמעט כל הבעיות הן "צרת רבים", ושימושי מכך – זו הזדמנות ללמוד מהניסיון וההמלצות של אחרים – ולקצר את המסלול של הניסוי והטעיה העצמאית. למשל – חבר שלי ערך מחקר השוואתי מקיף יתרונות וחסורונות של העגלות לפי שורה של מדדים, ואת כל הנתונים ריכז בקובץ אקסל. קיצור דרך משמעותי בתהליך הבחירה הלא כל-כך חשובה הזאת שגוזלת להורים צעירים יותר מדי משאבי זמן וכסף.
גם אנשים זרים בארצנו החמימה לא יחסכו מההורה עצות וההערות. בחוויה שלי – כולם, ללא יוצא מין הכלל, עושים את זה מתוך האהבה ודאגה. אז כשאיזה גברת נחמדה מעירה לי שהילדה לא לבושה מספיק כשאני מטייל איתה בחוץ – אני מודה לה, בודק את עצמי, ואם זה נראה לי הגיוני, אני מכסה אותה קצת יותר טוב. כזכור, הדרך שלי להיות ההורה המושלם עוד ארוכה ומפותלת. לפעמים ההערות אפילו מגיעות עם הצעות קונקרטיות לעזרה – "לתינוק שלך יש נזלת, הנה – קח מגבון לנקות אותו". איך אפשר לא להודות ולקחת את המגבון?
כשאני עם הילדים שלי, אני שמח להראות להם בדרך היעילה ביותר – דוגמא האישית – שזה לא בושה לקבל עזרה, לא בושה לבקש עזרה, וגם, כמובן – להציע עזרה כשצריך – ולכן גם אני לא מהסס לחלוק מניסיוני להורים אחרים, תוך השתדלות לעשות את זה בחיוך ובכוונה טובה.
ואולי בגלל שאני נראה גדול ומאיים, ההורים שאוהבים לתת "עילאיות ומתנשאות" מתייחסים אלי באופן יותר מנומס ונחמד? ואולי בגלל שאני אבא, הציפיות מראש לא גבוהות במיוחד? ואולי זה בעצם אני ההורה "העליאי והמתנשא"?
בכל מקרה, אפילו הביטלס אמרו – עם קצת עזרה, אני יכול…
אבא סבבה 